יחדיו כאחד

בכביש עירוני צדדי, המוצל בצל עצי פיקוס קשישים,

גולש במדרון לוח עץ פשוט על גלגלים ועליו ילד

ומאחוריו חובק אותו אב. ...
שניים כאחד על סקייטבורד קטן אחד.
ואני, עוברת אורח הצופה מן המדרכה, תוהה לרגע:
כמה שנים עוד ישאו הבן והאב את הנסיעה הזו
במתיקות זכרונות חייהם?
ואני? כמה שנים אני עוד אשא את התמונה הזו?

לא מוותרת

התלבטתי איך לכנות את התמונה הזו. האם "האשה בעלת הרגליים הצבות?" או שמא "האשה הנושאת את ערי הזהב הקסומות."? שהרי שתי המציאויות הללו שוכנות בתמונת הרחוב הזו, באותה הנשימה, כשאיפה ונשיפה.

במעלה השדרה הולכת אשה. אשה לא צעירה. שערה לבן והילוכה איטי.  אפשר לכתב גם כך: במעלה השדרה הולכת אשה ונושאת על גופה ערי זהב קסומות. הסוודר שעל גופה סרוג מחוטים צבעוניים המשרטטים ציור של עיר אגדתית. ריבוא ניצוצות מוזהבים מנצנצים על פני העיר הסרוגה. לא נחסכו כאן חוטי זהב.

בידה אוחזת האשה בתיק קלוע בצבע זהב ועל רגליה נעלי בית פתוחות מאחור ורקומות בסגנון מרוקאי. מוזהבות כמובן.

נעלי הבית הפתוחות קטנות עליה ורגליה הצבות, שעול החיים עיבה אותן והעלה בהן בצקות, בקושי מצליחות להכנס אליהן.

אבל האשה לבנת השיער לא מוותרת . היא מטפסת במעלה השדרה עם ערי הזהב מנצנצות בבגדיה, עם תיק זהב הנושא את חפציה ועם נעליים רקומות קטנות ומוזהבות שאינן יכולות עוד לשאת את רגליה.

אורנה גל  אפריל 2016